רבי אברהם בן הרמב״ם, המכונה גם ״החסיד״ ו״הנגיד״, נולד בכ״ח בסיון ד'תתקמ״ו (1186) בפוסטאט, היא קהיר העתיקה, כשאביו הרמב״ם היה בן חמישים ואחת. הוא למד מפי אביו והיה למקורבו הנאמן ביותר.

עם פטירת הרמב״ם בשנת 1204 ירש את מקומו, בן שמונה עשרה בלבד, כנגיד יהודי מצרים, ושימש בתפקיד כשלושים שנה. הוא היה רופא, שימש רופאו האישי של הסולטאן האיובי אל-מלכ אל-כאמל וניהל את בית החולים הציבורי בקהיר.

הוא הנהיג בבית הכנסת מנהגים חדשים, ובהם השתחוויות נוספות ומנהגי חסידות. תיקונים אלה עוררו את התנגדותם של הנאמנים למנהגי ארץ ישראל, והמחלוקת הגיעה לפני הסולטאן בסביבות השנים 1232–1237.

חיבוריו: ״כפאיה אל-עאבדין״ (״המספיק לעובדי השם״), חיבור רחב ביהודית-ערבית על עבודת השם שרובו אבד; פירוש על התורה בערבית, שנשתמר לבראשית ולשמות; ״מלחמות השם״, להגנת משנת אביו; תשובות, ובהן הקובץ ״ברכת אברהם״; ופירוש על התלמוד.

הוא נפטר בפוסטאט בי״ח בכסלו ד'תתקצ״ח (7 בדצמבר 1237), כבן חמישים ואחת. בנו, רבי דוד הנגיד, ירש את מקומו כנגיד יהודי מצרים; בן נוסף, רבי עובדיה, ידוע אף הוא.