רבי אברהם בן דוד, הראב״ד, נולד בעיר נרבון בסביבות שנת 1125 (ההערכות נעות בין 1114 ל־1125). אביו היה רבי דוד. הוא למד אצל רבי משולם בן יעקב מלוניל, שממנו קנה את עיקר תורתו בתלמוד, וכן אצל רבי משה בן יוסף ואצל חותנו, רבי אברהם בן יצחק מנרבון, האב״ד.

תחילה ישב בנים, ולאחר מכן עבר לפוסקייר שבפרובנס, ושם כיהן כרב ועמד בראש ישיבה. הראב״ד זכה לעשירות מופלגת, בנה והחזיק בעצמו את בית הישיבה, והחזיק תלמידים רבים על שולחנו. בשל עושרו הושלך לכלא בידי אדון פוסקייר, שביקש לזכות בממונו, עד שהרוזן רוז׳ה השני טרנקבל התערב והגלה את האדון לקרקסון.

חיבורו הנודע ביותר הוא השגותיו על משנה תורה לרמב״ם. בין השאר השיג על כך שהרמב״ם לא ציין את המקורות והסמכויות שעליהם נשענות פסיקותיו, ולכן לדעתו אין לסמוך על החיבור להלכה למעשה. בחיבורי ההשגות שלו הוא נוהג להתקיף את בעלי ריבו בביטויים חריפים מאוד.

הוא נחשב גם לאחד מאבות הקבלה, ומקובלים מאוחרים, ובהם רבי חיים ויטאל, מנו אותו בין מקבלי גילוי אליהו. בנו, רבי יצחק סגי נהור, שלמד בישיבתו, היה מגדולי המקובלים. בין תלמידיו האחרים היו רבי אשר בן שאול מלוניל ורבי יונתן הכהן מלוניל.

חיבוריו: השגות על משנה תורה, ספר בעלי הנפש בהלכות נידה, פירושים למשנה ולתלמוד, פירוש לתורת כהנים, תשובות והשגות על חיבורי חכמים אחרים.

נפטר ביום כ״ו בכסלו ד׳תתקנ״ט (27 בנובמבר 1198) בפוסקייר, ונקבר בבית העלמין העתיק של העיר, היא וובר של ימינו.