רבי אריה לייב לוין, “הצדיק מירושלים”, נולד בו׳ בניסן ה׳תרמ״ה (1885) באורלה, ליד ביאליסטוק, בנם של בנימין בייניש, שומר יערות, ואטל. הוא למד בישיבות סלוצק, סלונים, בריסק ופינסק; בתחילה נדחה מוולוז׳ין בשל גילו הצעיר, ושנה אחר כך התקבל אליה ולמד אצל רבי רפאל שפירא. בשנת 1905 עלה לארץ ישראל, חי זמן מה ביפו, ואחר כך השתקע בירושלים ולמד בישיבת “תורת חיים”. הוא הוסמך בידי רבי חיים ברלין, רבי רפאל שפירא, רבי שמואל סלנט והרב קוק, ונשא את ציפורה חנה, בתו של רבי דוד שפירא.

כמשגיח בתלמוד תורה “עץ חיים”, הוא ידוע בכל העולם בטוב לבו שאין לו גבול. בתקופת המנדט הבריטי היה במשך שנים הרב היחיד שביקר בכל שבת את האסירים היהודים בבית הכלא המרכזי במגרש הרוסים, והיה להם לאב של ממש: כינו אותו “אבי האסירים”. הוא ביקר גם חולים, עניים ומדוכאים, וכל אחד הרגיש שהוא אוהב אותו.

הוא נפטר בערב שבת הגדול, ט׳ בניסן ה׳תשכ״ט (1969). אלפי אנשים – רבנים, ראשי ישיבות ונשיא מדינת ישראל – הלכו אחר מיטתו. חייו מתוארים בספר “איש צדיק היה” (A Tzaddik in Our Time).