רבי עמרם רוזנבוים, שנקרא "רבי עמרם חסידא" מפני חסידותו וצדקותו, נולד בשנת ה'תק"ן (1790) בנג'וואז'ון שבהונגריה, לרבי משה נחום רוזנבוים, רבן של כמה קהילות בהונגריה. על פי מסורת המשפחה היה מצאצאי רבי אדם בעל שם, וכן מצאצאי המהר"ל מפראג, המהר"ם מרוטנבורג ורש"י.

הוא למד אצל הרב מרדכי בנט, רבה של מוראביה ושל ניקלשבורג. בגיל 13 נישא לבתו של הרב ישראל ברי"ל, רבה של וארפלוטה ותלמידו של הנודע ביהודה, והתגורר אצל חמיו ככל הנראה עד פטירתו בשנת 1808. בשנת ה'תקע"א כבר לימד תורה בבונהאד.

בשנת ה'תקע"ד, בגיל 24, נקרא לכהן כרבה של אירשא (כיום אלברטירשה), ובשנת ה'תק"ף נקרא לכהן כרבה של מאד. הוא היה חברו של החתם סופר, שהעריכו מאוד וכתב עליו באחת מתשובותיו: "רב חביבי הרב הגאון חסידא ופרישא". השניים התכתבו ודנו יחד בענייני הלכה.

בשנת ה'תקפ"ו (1826) עלה לארץ ישראל והשתקע בצפת, בהצעתו של הרב יעקב שאלתיאל ניניו. בדרכו עבר בניקלשבורג אצל רבו ובפרשבורג אצל החתם סופר. בצפת שימש כרב וכממונה על כולל החסידים.

הוא נפטר בט"ז בחשוון ה'תק"ץ (12 בנובמבר 1829), בהיותו בן ארבעים. מסופר כי לפני פטירתו בירך בשם ומלכות: "ברוך המאיר לעבדיו מאור הגנוז מששת ימי בראשית". החתם סופר, שהמליץ לו להתגורר דווקא בירושלים, הספידו. הוא נקבר בבית העלמין העתיק בצפת, מתחת לקבר האלשיך הקדוש, ליד מערת רבי יעקב בירב. צאצאו, הרב מנשה קליין, שיפץ את קברו ועל פי צוואתו נקבר בסמוך אליו.