רבי עמרם בן אפרים דיוואן, שיהודי מרוקו מזכירים אותו ביראה ובכבוד, נולד בירושלים בסביבות 1740, למשפחת רבנים שמוצאה מדיוואן שבמרוקו. כששב למרוקו, למד בישיבת “נווה שלום” של דודו, רבי יהודה בר עמרם דיוואן, והעמיק בנגלה ובנסתר, ולאחר מכן השתקע בחברון.

בשנת 1763 שלחו אותו חכמי חברון כשד״ר למרוקו לאסוף כספים לכוללים בארץ ישראל; כתב שליחותו תיאר אותו כ“חכם השלם, סיני ועוקר הרים”. הוא השתקע בוזאן, ושם ייסד תלמוד תורה וישיבה שמשכו תלמידים רבים; הוא עצמו דאג לצורכיהם באהבה של אב. לאחר שסבב בקהילות מרוקו, חזר לארץ ישראל. לפי המסורת, נכנס אז למערת המכפלה מחופש למוסלמי, שכן הכניסה אליה נאסרה על יהודים; משהולשן, נאלץ לברוח.

בשנת 1774 יצא לשליחות שנייה במרוקו, שנמשכה למעלה משמונה שנים. המסורת מייחסת לו רפואות רבות. הוא חלה במסע עם בנו חיים, ונפטר בט״ו באב ה׳תקמ״ב (1782).

קברו, באזג׳ן ליד וזאן, הוא מאתרי העלייה לרגל הגדולים ביהדות מרוקו: אלפי מתפללים באים אליו מדי שנה, במיוחד בל״ג בעומר.