רבי עקיבא איגר נולד בא׳ בחשוון ה׳תקכ״ב (29 באוקטובר 1761) באייזנשטט שבממלכת הונגריה, בנם הבכור של רבי משה גינז וגיטל איגר. אמו הייתה בתו של רבי עקיבא איגר הראשון, רבה של פרשבורג, שעל שמו נקרא, ובני המשפחה אימצו מאוחר יותר את שם המשפחה איגר. כבר בילדותו התגלה כעילוי; הוא למד תחילה אצל אביו, ובגיל שתים עשרה נסע לברסלאו ללמוד בישיבת דודו, רבי בנימין וולף איגר.

בשנת ה׳תקמ״א (1781) נשא את גליקל, בתו של הנגיד יצחק מרגלית מליסא, שתמך בו כדי שיוכל לעסוק בתורה, ושם ייסד ישיבה. לאחר שהשריפה בליסא גרמה לאובדן הונו של חותנו, קיבל בעל כורחו משרת רבנות: בשנת ה׳תקנ״א (1791) נבחר לרבה של מרקיש-פרידלנד שבפרוסיה המערבית, וכיהן בה עשרים וארבע שנים. לאחר פטירת אשתו בשנת ה׳תקנ״ו (1796) נשא בזיווג שני את אחייניתו בריינדל. בשנת ה׳תקע״ה (1815), בין היתר בזכות פעילות חתנו החת״ם סופר, נתמנה לרבה של פוזנא, ושימש בתפקיד זה עד יום מותו.

הוא נחשב לאחד מגדולי הלמדנים בעת החדשה, ושמו הפך למילה נרדפת לגאונות למדנית. דרך לימודו, המבוססת על היגיון צרוף ולא על פלפול, נלמדת בישיבות עד היום. הוא עסק גם בצורכי הציבור: במגפת הכולרה בשנת 1831 תיקן תקנות היגיינה וצמצם את ההתכנסויות בבתי הכנסת, ועל כך קיבל מכתב הוקרה מפרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה.

חיבוריו: ״גיליון הש״ס״, הערותיו הקצרות לתלמוד הנדפסות במהדורות הש״ס; הגהותיו על השולחן ערוך; ושו״ת רבי עקיבא איגר. הגהותיו ופסקיו הם אבן יסוד בעולם הפסיקה היום-יומית ובעולם הדיינות.

הוא נפטר בפוזנא בי״ג בתשרי ה׳תקצ״ח (12 באוקטובר 1837), בן שבעים ושש, לאחר שלקה בדלקת ריאות למחרת יום הכיפורים. בצוואתו אסר להספידו. הוא נקבר בבית העלמין היהודי בפוזנא; מצבתו המקורית נהרסה במלחמת העולם השנייה, ובמקומו המשוער של קברו הוצבה מצבה חדשה.