רבנו אשר בן יחיאל, המכונה הרא"ש, נולד בשנת ה'י' (1250) באשכנז, כנראה בקלן. אביו, רבי יחיאל, היה גדול בתורה, התכתב בהלכה עם גדולי דורו ונמנה עם חסידי אשכנז, ובין אבות אבותיו היה רבי אליעזר בן נתן, הראב"ן.

בראשית ימיו למד אצל אביו, ובהמשך בישיבתו של המהר"ם מרוטנבורג, ועד מהרה היה לתלמידו המובהק; השניים עמדו בחליפת מכתבים הלכתית ענפה. כאשר נכלא המהר"ם בשנת ה'מ"ו (1286), ערב הרא"ש להבאת הכסף ואסף את דמי הכופר. לאחר פטירת רבו בכלאו ירש את מקומו בהנהגה בוורמס ונעשה לגדול הדור באשכנז.

בעקבות פרעות רינדפלייש בשנת 1298, ומחשש שגורלו יהיה כגורל רבו, עזב את גרמניה בשנת ה'ס"ג (1303) עם בני ביתו לפרובנס, והגיע לספרד בסתיו ה'ס"ה (1305). הרשב"א קיבלו בכבוד גדול בברצלונה, וראשי קהילת טולדו הזמינו אותו להתיישב בתוכם, ומינוהו לראש בית הדין ולראש הישיבה – מינוי יוצא דופן לחכם בן אשכנז. בכך מיזג בין מסורת הלימוד האשכנזית ובין המציאות הקהילתית בספרד.

חיבורו המרכזי, פסקי הרא"ש, הוא חיבור הלכתי על מסכתות התלמוד הבבלי, המבוסס על הלכות הרי"ף ומוסיף עליהן את פסקי בעלי התוספות. עוד חיבר את תוספות הרא"ש, פירוש למסכתות נדרים ונזיר ולמשנה, תשובות רבות שכונסו בשו"ת הרא"ש, ואורחות חיים. רבי יוסף קארו בחר בו כאחד משלושת עמודי ההוראה של השולחן ערוך, לצד הרי"ף והרמב"ם.

היו לו שמונה בנים, ובהם רבי יעקב בעל הטורים ורבי יהודה, ממלא מקומו בטולדו. נפטר בטולדו בט' בחשוון ה'פ"ח (1327) ונקבר שם, ומקום קבורתו נשכח לימים.