רבן יוחנן בן זכאי היה הקטן בשמונים תלמידיו של הלל הזקן, ותלמידם של הלל ושמאי; הלל כינה אותו “אב לחכמה ואב לדורות”. איש שלום שנרתע מן המלחמה, היה המנהיג הרוחני של העם בשעת חורבן בית שני, בשנת 70. לפי המדרש, בתחילה עסק במסחר, וחי מאה ועשרים שנה. הוא ישב תחילה בערב שבגליל, וזכה לתואר “רבן” משום שעמד זמן מה בראש הסנהדרין.

בשעת המצור על ירושלים יצא מן העיר בארון מתים, והלך אל המצביא הרומי אספסיאנוס. הוא בישר לו שיהיה לקיסר, וביקש בתמורה: “תן לי יבנה וחכמיה”. שם ייסד מחדש את הסנהדרין ואת בית המדרש שאפשרו ליהדות לשרוד את אובדן המקדש, והיה מן הראשונים לתקן תקנות המותאמות לחיים בלא מקדש, תוך ארגון מחדש של החיים הדתיים סביב התורה והתפילה. לאחר החורבן ישב בברור חיל, ליד לוד.

הוא העמיד חמישה תלמידים גדולים, ובהם רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה. הוא טמון בטבריה, במתחם שבו נמצא קבר הרמב״ם.