משה רבנו הוא, לפי המסורת היהודית, הגדול שבנביאי ישראל ומנהיגו הראשון של עם ישראל. הוא נולד לעמרם וליוכבד משבט לוי, בעת שעבוד מצרים, כשפרעה גזר ״כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״. אמו הסתירה אותו שלושה חודשים, ואחר כך הניחה אותו בתיבת גומא בין קני הסוף שעל שפת היאור. בת פרעה, המזוהה במדרשים כבתיה, מצאה אותו, קראה לו משה ״כי מן המים משיתיהו״, וגידלה אותו בארמון; אחותו מרים הציעה לה למצוא לו מינקת מן העבריות, וכך הושב אל אמו.

תקופה ארוכה בחייו עברה עליו במדין, שם נשא את ציפורה בת יתרו והיה רועה את צאן חותנו. בגיל שמונים, במצוות האל שנגלה אליו בסנה, חזר למצרים ותבע מפרעה לשלח את בני ישראל. לאחר עשר המכות הוציאם ממצרים, העבירם בים סוף, ובמעמד הר סיני מסר להם את התורה.

במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר הנהיג את העם, שפעמים רבות מרד בו. בעקבות מי מריבה נגזר עליו שלא ייכנס לארץ ישראל. התורה מעידה עליו: ״והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה״ (במדבר יב, ג), ו״לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים״ (דברים לד, י). הרמב״ם מנה את האמונה בנבואתו כעיקר השביעי בשלושה עשר העיקרים.

על פי המסורת (קידושין לח, א; סוטה יב, ב) נולד משה ונפטר בז׳ באדר. לפני מותו בירך את השבטים, ונפטר בן מאה ועשרים שנה בארץ מואב, לאחר שצפה על הארץ מפסגת הר נבו. ״ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה״ (דברים לד, ו).