מרים הנביאה, בת עמרם ויוכבד משבט לוי, היא אחותם של אהרן ומשה. לפי חז״ל הייתה הבכורה במשפחה, והיא נמנית עם שבע הנביאות שקמו לישראל. בסדר עולם דרשו שנקראה כך ״על שם מירור״, שכן בעת לידתה מיררו המצרים את חיי ישראל.

חז״ל זיהו אותה עם פועה, אחת המיילדות העבריות שלא צייתו לפקודת פרעה להמית את הזכרים. בגמרא מסופר שכאשר גירש עמרם את אשתו בעקבות הגזירה, אמרה לו בתו: ״אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה״, והוא החזיר את אשתו. היא הייתה מתנבאה ואומרת: ״עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל״. לפי ספר שמות, אחות משה התייצבה מרחוק לדעת מה ייעשה לו כשהושם ביאור, והציעה לבת פרעה מינקת מן העבריות, את אם הילד.

לאחר קריעת ים סוף, ״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת״. הנביא מיכה מזכיר אותה לצד משה ואהרן כשליחי יציאת מצרים. בספר במדבר מסופר כי לאחר שדיברה במשה נענשה בצרעת ונסגרה שבעה ימים מחוץ למחנה עד שנרפאה.

על פי המסורת, ליוותה את בני ישראל במדבר באר נסית, ״בארה של מרים״, שהתקיימה בזכותה. הרש״ר הירש ראה בה דמות ומופת לאישה היהודית.

מרים נפטרה בקדש שבמדבר צין, בשנת הארבעים ליציאת מצרים, ונקברה שם, ומיד ״וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה״. התרגום המיוחס ליונתן, מגילת תענית בתרא וסדר עולם רבה מציינים את פטירתה בי׳ בניסן. חז״ל למדו מסמיכות מיתתה לפרשת פרה אדומה: ״מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת״.