רבי ישראל בן אליעזר, הידוע כבעל שם טוב (בעש״ט), נחשב למחולל תנועת החסידות. הוריו, אליעזר ושרה, הולידוהו על פי המסורת לעת זקנתם, ותאריך לידתו נתון במחלוקת: בין ת״נ לת״ס (1690–1700). בכמה מקורות מצוין מקום הולדתו כעיירה אוקופ שליד קמניץ־פודולסקי, ואילו החוקר משה אידל סבר שנולד בספר הצפוני של נסיכות מולדובה.

תחילה נשא אישה מבנות אוקופ, שנפטרה זמן קצר לאחר מכן ולא הותירה ילדים, ושימש שמש בבית המדרש העירוני, עוזר למלמדי תינוקות ובתקופה מסוימת שוחט. לאחר מכן עבר לסביבת ברודי ונשא את חנה בת אפרים, אחותו של רבי אברהם גרשון מקיטוב. בני הזוג גרו באזור ההררי שבין קיטוב לקוסוב, שם התבודד שנים אחדות, והתפרנסו מחפירת טיט. נולדו להם בת ובן: אדל וצבי.

בהיותו בן שלושים ושש, בטלוסט, חשף את עצמו כבעל שם. משנת ת״ק (1740) התגורר במז׳יבוז׳ שבפודוליה, ושם נזכר ברשימות המיסים עד 1760. סביבו התקבצו תלמידים, ובהם רבי יעקב יוסף מפולנאה בעל ״תולדות יעקב יוסף״, רבי דב בער המגיד ממזריטש שהיה לממשיכו, רבי פנחס מקוריץ, המגיד מזלוטשוב ורבי מאיר הגדול מפרמישלאן.

בתורתו הדגיש את חשיבות הכוונה בתפילה ובקיום המצוות, את קדושת האותיות שבמילות הכתובים, ואת עדיפות השמחה על פני הסיגופים כדרך לדבקות בבורא. הוא לא חיבר ספר; נשתמרה ממנו ״אגרת עליית הנשמה״, ודבריו לוקטו בספרים ״כתר שם טוב״ ו״צוואת הריב״ש״.

נפטר בחג השבועות ה׳תק״ך (1760); התאריך המקובל הוא יום א׳ של החג, ו׳ בסיוון (22 במאי 1760), ויש הסבורים שנפטר בז׳ בסיוון. נקבר בבית הקברות היהודי במז׳יבוז׳.