אהרן הכהן, בנם של עמרם ויוכבד, היה אחיהם של מרים ומשה, אחיו הצעיר. הוא נשא את אלישבע בת עמינדב, אחותו של נחשון משבט יהודה, ונולדו להם ארבעה בנים: נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר.

בעוד משה גדל בחצר פרעה, נשאר אהרן עם בני עמו בארץ גושן. כאשר נשלח משה אל פרעה, היה אהרן לדוברו, ומטהו ליווה את האותות שקדמו ליציאת מצרים. חז״ל מבארים כי זכה לכהונה משום שלא קינא באחיו הצעיר, אלא "וראך ושמח בליבו".

הוא היה הכהן הגדול הראשון, והכהונה ניתנה לו ולזרעו אחריו, וכל הכהנים יוצאי חלציו. ביום חנוכת המשכן מתו שני בניו הגדולים, נדב ואביהוא, ואהרן קיבל את הדין בשתיקה. במחלוקת קורח ועדתו עצרה הקטורת שהקטיר את המגפה, ומטה אהרן שפרח והוציא שקדים הוכיח את הבחירה בו.

במסכת אבות נאמר: "הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום". באבות דרבי נתן מתואר כיצד היה יושב אצל כל אחד משני אנשים שרבו, עד שהסיר קנאה מלבם, וכשנפגשו גיפפו ונשקו זה לזה.

אהרן נפטר באחד לחודש החמישי, א׳ באב, בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, בהור ההר, בן 123 שנה; זהו תאריך הפטירה היחיד הנזכר בתנ״ך. משה הפשיט אותו מבגדי הכהונה והלבישם את אלעזר בנו, "וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל".